יום שישי, 7 בדצמבר 2012

קחו אחריות על החיים שלכם -חלק ב' - ילדים

"רואים את הנקודה מאחורי היד של הילד עם הפסים? זה אני...
זה גם המשמעות היחסית שלי לסביבה...בעסה", פיסול קרמי, יפעת ג.ש.
אם אתם לא אוהבים שישאלו אתכם הרבה שאלות או שאתם לא אוהבים ש"מערערים לכם את הסמכות ההורית"? תמשיכו לכתבה אחרת...הכתבה הזו היא לא בשבילכם. אם לעומת זאת התקדמתם מאז האדם הקדמון, גידלתם אומץ, דמיון והרבה בטחון עצמי, ואין לכם בעיה שילד בן 3 ישאל אתכם כשאתם הולכים למילואים "אבל אבא למה אתה הולך להילחם? במי?".... אם החלטתם שהתשובה הנצחית שאנחנו זכינו לה מילדות על נושאים שהם טאבו, בשם "כי זה מה שאמרתי..." או "כי ככה..." לא תופסת, והילד שלכם יעריך אתכם הרבה יותר אם תוכלו להסביר לו את הסיבה האמיתית לדברים...ובעיקר, אם הבנתם שהילד שלכם הוא בן אדם כמוכם, ולא נחות מכם בגלל גילו, נא המשיכו...

אם הייתי צריכה לבחור מחלה אחת שבה כל הילדים של העולם המודרני חולים בה, הייתי אומרת שמדובר במחלת ההזנחה.   זו מחלה קשה. היא נגרמת כשזוג הורים, שאינם מבינים את סביבתם, מכניסים לחייהם גורם נוסף, שלמרבה הפלא דורש זמן, כסף, מזון ותשומת לב. כשהם החליטו על הבאת הגורם הזה, לא סיפרו להם שזה יהיה ככה...הם לא אשמים... אם הם היו יודעים שזה כ"כ מתיש, ודורש כ"כ הרבה מאמץ, זה לא בהכרח היה קורה. בטח לא בכזו מהירות. ואח"כ הם מביאים לגורם הזה חברה. ומחלת ההזנחה רק מתפשטת וגדלה. וזו כבר מחלה כרונית. הגורם החדש מרגיש בחוסרים. חסר לו ויטמין הקשבה וחסר לו מינרל הנוכחות. הוא לא מבין, למה ההורים שלו החליטו לתת לאחרים לטפל בו. והרי למה הם הביאו אותו?
הזנחה היא לא בהכרח חוסר סיפוק של תנאים פיסיים בסיסיים לילד. דווקא אלו, הרבה יותר קל לילד להשלים בלעדיהם. אני די בטוחה שכבר ראיתם ילד שנמצא באמצע משחק חייו עם אבא בחצר, ובחיים לא יפסיק הכל באמצע ויגיד "רגע, עיצרו, אני רעב..." הזנחה לרוב מתבטאת בחוסר סיפוק של צרכים נפשיים. בגיל צעיר זה מתבטא באהבה, חיבוקים והרבה מגע, וככול שהילד גדל מתווספים דברים נוספים כמו חינוך, עניין סקרנות, דו שיח ועוד. כל אלו, מרחיבים את אוצר תודעתו של הילד, ומקנים לו מצרכי יסוד להתמודדות עם החיים. 
בפוסט זה, אנסה להרחיב בנקודה זו. כיצד נוכל לספק לילדים שלנו, כמה שיותר דרכים להתמודד עם חייהם כשהם יגדלו, ולאפשר להם, לקחת אחריות על החיים שלהם.
אז כיצד ניתן לילדינו את ההזדמנות לקחת אחריות על חייו?

קצת כבוד...

נקודת היסוד שלנו צריכה להיות ההבנה, שילד הוא בן אדם כמוני וכמוך המבוגרים, עם יכולת חשיבה זהה, ולרוב מפותחת הרבה יותר (כי עדיין לא התקלקלה מעשרות שנים של דעות קדומות, נורמות והתנוונות מול הטלויזיה), עם יכולת קליטה מושלמת, ועם דמיון שמפותח ומתפתח במהירות, הגבוהה פי עשר מכל אחד מאיתנו המבוגרים. לפיכך, לפני הכל, יש להתיחס אל הילדים עם הרבה הרבה הרבה כבוד. ברגע שנצליח לשים בצד את האגו המנופח שלנו, בגלל עשרות שנים של "ניסיון" מהחיים, ונקבל את העובדה שילד הוא אותנטי,  זהו לוח חלק שניתן ללמוד ממנו רבות לגבי הנכונות וההגיון שבמעשינו היומיומיים. באותו רגע, שתכבדו אותו כיישות בפני עצמה, חושבת ומלמדת ולא פחות מלומדת, יהיה לכם הרבה יותר קל, לתת לו כלים להתפתח, ולאפשר לו את החופש שלו הוא ראוי. 

גבולות מיותרים

תמיד אמרו לנו שילד צריך סביבה מוגנת, עם גבולות. סביבה שתגביל את פעולותיו, תכניסו לתבנית, אשר בבוא העת תיצור לו מעטה של בטחון מפני הלא נודע. גם אני היית שם. גם אני עדיין שם לעיתים קרובות. גם לי קשה להשתחרר מהצורך להגביל את צעדיו של בני כשבא לו לעשות משהו מסוכן. אבל צריך להבדיל בין גבולות שאנו שמים לילד לבטחונו האישי, וגבולות שאנו שמים לו לנוחותנו האישית. רבים מהגבולות שאנו שמים לילדינו הם מיותרים. האם ילד באמת חייב ללכת לישון בשמונה וחצי? האם למנוע מילד ממתקים זה נכון? האם להגיד לילד כל חמש דקות- תזהר! קצת שקט! ליכלכת את זה! אל תפיל! האם כל אלו, הם גבולות שנועדו לשרת את הילד או אותנו? והאם מתן אותם הגבולות לא פוגע בעצם בילד בסופו של דבר? פעמים רבות-כן! מה היה קורה לו היינו זורקים את כל הגבולות שאנו מציבים לילדים, ונותנים להם להגיע בכוחות עצמם להחלטות הנכונות? זה לא היה קורה? יתכן...אם נעמיד בפני ילד את העובדות כולן, ונסביר לו כי לאכול כ"כ הרבה ממתקים זה לא בריא לו, וכנראה שרופא השניים יידרש, האם ילד כזה ימשיך ויאכל ממתקים בלי סוף? בהתחלה כן. אבל הוא יפסיק. ועדיין יש לי בעיה לשחרר את הרסן, כי ברור לי שלפחות בהתחלה יאכלו הרבה ממתקים, והשיניים אינן סולחות. זהו גבול שקשה לי לוותר עליו. כנ"ל טלויזיה. עשיתי נסיון. אמרתי לילדים שיש להם עכשיו אפשרות לראות כמה טלויזיה שהם רוצים, ושהם מחליטים מתי זה מספיק. כל חצי שעה הזכרתי להם שזה לא בריא לראות טלויזיה וכו'...בינתיים זה לא עבד (הילדים ראו עוד ועוד, עד שאמרתי להם שזה מוגזם-אחרי שעה...אולי בהמשך). 
אבל צריכה להיות כאן הבנה, שכשילד לומד לקבוע לעצמו את הגבולות, כי אז הוא בטוח מבין את הסיבה להם. כשאנחנו קובעים להם את הגבולות, הם בהכרח לא מבינים את הסיבה, ובטח שלא מסכימים איתה. הם נאלצים לחיות עם "הנחיות מלמעלה" של אדם בעל סמכות גבוהה משלהם. וכאן מתחילה הבעיה. 
ברגע שאדם לומד שיש למישהו גדול ממנו, ובעל ניסיון רב ממנו את הסמכות לאמר לו מה כן ולא לעשות, הוא משליך את זה על חייו בהמשך, והוא ילמד לקבל עם הזמן סמכות של מורה, מפקד, בוס ללא עוררין. בהתחשב בעובדה שכולנו רוצים ילדים חושבים, שבבוא היום יגיעו להחלטות רציונליות, הם צריכים לדעת שמותר להם לסרב, והם לוקחים אחריות על הגבולות של חייהם. אז נכון, זה קשה. ונכון שלא תמיד הילד יצליח מהתחלה, אבל זו צריכה להיות השאיפה- להפחית ככל הניתן את ההנחיות מלמעלה בדבר גבולות, ולתת לילד לגלות בעצמו את גבולותיו. 

מסגרות חינוכיות

מלבד בחירת התזונה של ילדינו, חשוב לנו יותר מכל לדאוג לתזונה הרוחנית וערכית שנכנסת לביתנו ולראשיהם של הילדים, ועל כן המסגרת החינוכית בה הם ישהו, חשובה מאין כמוה. אם החלטתם להשאיר את הילדים בבית, ולדאוג לחינוכם, כי אז כבר עשיתם צעד ענק ביצירת מסגרת עוטפת, משקיעה וחמה לילדיכם. כבר מנעתם מהם את הדוגמא האישית הרעה שהיו מקבלים מתלמידים/מורים אחרים, כבר מנעתם מהם את התחרות הקיומית הקיימת בבי"ס ואת ניסיונם המשווע של כל תלמיד להראות ולהישמע בבליל הרעשים הקיימים סביבו. אם בכל זאת החלטתם לשלוח את הילדים למסגרות, דאגו לכך שהילדים רוצים ללכת אליהן. כן כן, יש חשיבות לרצונו של הילד. הוא לא מבין? אתם צריכים לעבוד? תדאגו לו למסגרת שתהיה כזו מדליקה שהוא ירצה ללכת אליה. שאלו את ילדיכם על בסיס יומיומי, האם הם רוצים ללכת לגן/בי"ס. אם התשובה היא "כן", התעניינו- למה? מה בא לך לעשות היום בגן? הראו עניין...
"זומבים מגיל צעיר" , פיסול קרמי, יפעת ג.ש.
אם התשובה היא "לא"- התעניינו לסיבה. הבהירו לילד כי זו אחריותו אם הוא נשאר בבית. הסבירו שאתם צריכים לעשות סידורים, והסבירו את סדר יומכם. הבהירו לו כי הוא לא יישאר לבד! אל תאיימו עליו בנטישה ("אין אף אחד בבית, אתה רוצה להישאר לבד?"...)אך עדיין יש לכם תכניות ואתם צריכים לדאוג להן. אם הוא עדיין רוצה להישאר בבית, עימדו במילתכם. הוא יבין לבד כי יותר כיף להיות בגן עם הרבה ילדים, משחקים והפתעות כל יום. אם הוא שמח וטוב לו בבית, תתחילו לחשוב על גן אחר, כי כנראה הגן שלו לא משהו, או לחליפין תבינו שטוב לו אתכם והוא רוצה יותר זמן אתכם  חשוב להבהיר לילד בכל מקרה שבאחריותו להחליט האם הוא רוצה ללכת לגן, אבל אין אפשרות יום כן יום לא. הסבירו לו שאתם מתכננים את היום שלכם בהתאם, והגן הוא מסגרת מחייבת. אם הוא רוצה ללכת, בשמחה, אבל בתנאים שהגן מציב. (יום יום...) באחריותו להחליט, ובאחריותו לעמוד בהחלטותיו. כמובן שאם הילד בן שנתיים, מותר לכם להימנע משאלות מסובכות...(הוא לא אשם שאבאמא שלו פנטיים).

הסבירו את עצמכם

אם יש משהו שילדים עושים מהרגע שהם יודעים לדבר זה לשאול למה? ילד יכול להכניס את המילה הזו בתדירות של 10 פעמים במשפט, ועוד לפני שתספיקו לענות לו תשמעו כבר את ה"למה" השני. סקרנות היא תכונה מדהימה שכל ילד ניחן בה, ואם לא נהרוס לו את זה הוא ישמור עליה לאורך חייו. החשיבות שלנו כהורים להסביר לילד מאיפה נובעת כל החלטה שלנו, או כל פעולה שעשינו, אינה כדי להצדיק את נכונותה, אלה כדי לאפשר לילד לקחת במוקדם או במאוחר את העניינים לידיים, ולהחליט בעצמו כיצד למתי לבצע אותה. אם לא נסביר לילדים (ועדיף בדוגמא אישית), את פעולותינו כשהם שואלים, הם לא יוכלו להשתמש בזה בעצמם אח"כ. ההסבר יחזק את בטחונם ואת אמונם בכם, ובמקרה הכי גרוע, הם יגרמו לכם להבין שאולי הפעולה הזו אינה נכונה. אולי גם אתם טועים? 


כישורי חיים

ילדים צופים בנו בכל פעילות בחיים. הם לומדים מהר ובעצמם כיצד אוכלים, הולכים, רצים, יושבים, מדברים וכו'. הפעולות היותר מסובכות כמו היכולת להתקלח או להתלבש, מגיעות מאוחר יותר. אם בא לכם לשכוח מהויכוחים בבוקר ומהצעקות בסגנון "בוא נתלבש" או "בוא נצחצח שיניים", אז תתחילו לתת להם את המושכות לכל הפעילויות האלו. תנו להם להיות אחראים על ניהול הבקרים שלהם:
בגדים : הילד יכול כבר בגיל שלוש ללמוד להתלבש לבד. דאגו להוריד את הבגדים שלו למדף נמוך, כך שהוא יוכל להגיע אל הבגדים ולבחור בעצמו, ושאלו אותו האם הוא רוצה ממחר להתחיל להתלבש לגמרי לבד...אז נכון, בהתחלה הילד כנראה ילבש מכנס כחול ירוק עם חולצת פסים אדומה ומעליה חולצה בגוון אפור עם קשקוש צבעוני. ואת הנעליים, הוא בטח ינעל הפוך ויתכן שגם בלי גרביים. ונכון שהארון אחרי שבוע יראה כאילו הגיעו גנבים, וחיפשו דווקא מכנס מסוים של הילד לגנוב... אבל תסמכו על זה, שעם הזמן, עם הערות בונות שלכם, הילד יבין מה זה מתאים ומה זה לא (הערות בסגנון-"לטעמי החולצה האדומה יותר תתאים לך כי בחרת מכנס עם פס אדום... יעזרו לבנות לילד הבנה באיך מתאימים בגדים), ואם הוא מתעקש ללכת "פרוע" תנו לו. זה לא החתונה שלכם...לא יקרה כלום אם הוא יופיע בגן לבוש כמו היפי. 
אוכל: תנו להם להכין לעצמם בבוקר את האוכל לגן או לבי"ס, ואם הם אוכלים בבית, שיארגנו לעצמם צלחת לבד. אם מדובר בקורנפלקס וחלב אז זה די קל, אפילו ילד בן ארבע יכול למזוג חלב... ( רק אם פתאום נגמרים הרבה יותר בקבוקי חלב, אל תתפלאו). אם מדובר בכריך, הילד בכיף יכול להכין לעצמו, בעיקר אם אתם מכינים לו את המרכיבים בשליף...עם הזמן תראו שילדים מגיל מאד מוקדם יכולים לחתוך סלט, להוריד את הצלחות מהשולחן, לסדר את השולחן לפני האוכל, ולנקות לבסוף. זה רק עניין של התרת החבל, ואימון מצידם. (תמיד לדאוג למטאטא קרוב). 
מקלחת: ילדים יכולים מגיל די מוקדם כבר לסבן את עצמם ולשים שמפו. שימו להם מקלחת (אנחנו קוראים לזה "מפל", והילדים כבר יעשו את השאר). בסוף אתם מוזמנים לחכות להם עם מגבות מוכנות וחמות. ומה לגבי החלקות? שימו להם שטיחונים מפלסטיק אם תרצו...חוץ מזה, כמו שאתם לא מחליקים, אין סיבה שהם יחליקו. 



"עזבו אתכם אחריות, ניסיתם פעם לצאת מהקיר? "
פיסול לקרמי, יפעת ג.ש. 
יש עוד אינספור דברים בחיים היומיומיים שניתן לעשות על מנת להעביר לאט לאט את האחריות לחייהם של ילדינו לידיהם. ככל שנעשה זאת בגיל מוקדם יותר, הילדים יהיו הרבה יותר עצמאיים, ישאלו שאלות, ויגיעו לגיל 18 עם סימן שאלה גדול לגבי - "למה לעזעזל שאני אלחם בעבור מישהו אחר, במישהו אחר, שאני בכלל לא מכיר ולא בהכרח הייתי שונא. רוב הסיכויים שהילד הזה ימשיך בחייו ולא יהפוך לשכיר עם משכורת קבועה, ויש אפילו סיכוי שהוא ישנה משהו בעולם הזה. האחריות על חיינו היא דבר שצריך ללמוד. צריך לקחת אותה בכוח, כי מהרגע שאתה נולד כולם מנסים לקחת את האחריות על חייך. תנו לילדים שלנו להבין שלפחות אתם, סומכים עליהם שהם אחראיים מספיק למעשיהם וחייהם, למדו אותם שיקחו אחריות על החיים שלהם.
אתם תמיד תהיו שם בשבילם, לעזרה, עצה, כיוון, אבל האחריות היא בידיהם. הם רק יודו לכם. 





5 תגובות:

  1. זה כל כך יפה ומעורר השראה

    כמה חבל שהילד בלית ברירה נלקח ע"י מערכת ה"חינוך"
    וגם שעוד אין לי ילד

    השבמחק
  2. כל הכבוד, לזה אפשר לקרוא חינוך.

    תודה רבה על המאמר, נהנתי לקרוא.

    לדעתי לגבי טלויזיה [כמו גם מחשב ואינטרנט] כן יש מקום להגביל ולשלוט במינונים, כי בזה הילדים לא ישימו לעצמם גבולות.
    בדיוק כמו מבוגרים שמוצאים עצמם 'נשאבים' ל'פייסבוק' למרות שיש להם דברים יותר חשובים לעשות.

    השבמחק
    תשובות
    1. גם לי יש בעיה לא קטנה עם הטלויזיה. באופן מעשי, הוצאנו מהבית את הטלויזיה.לא טוב לא לילדים ולא לנו. גם ככה התכנים משפילים...
      נשאר המחשב.
      לצערי אנחנו עדיין בעמדה המגבילה לילדים את זמן המחשב, כי כאמור, לאחר שניסינו לתת לזה חופש זה נגמר רע... יתכן שבגיל מאוחר יותר (כרגע הם 3.5 ו-5), זה יהיה אפשרי...באופן עקרוני עדיין יש שיגידו שזה בעיה בראש שלנו. אולי...

      מחק
  3. מאד התחברתי לחלק הראשון של מה שכתבת לגבי נושא ההזנחה, רק שאני חושבת שלהזנחה המודרנית המקובלת במקומותינו ישנן השלכות הרבה יותר מרחיקות לכת מכבוד הילד וראייתו כבן אדם. בהזנחת הילדים משחקים משתנים רבים שכוללים את השליטה הבלתי מעורערת של האג'נדה הפמניסטית הישראלית שאין לה אח ורע בשום מקום בעולם שגורסת כי נשים צריכות להיות תואמות-גברים כפועל יוצא מהשתתפותן בצבא ובלחימה עוד מימי קום המדינה. אבל יותר מזה, הדור שלנו, בני הארבעים והשלושים שמגדלים היום ילדים קטנים, הוא דור שהבטיחו לו המון דברים ובעיקר לנו הנשים. האמהות שלנו שפיתחו קריירה על אש קטנה לצד פעילות בית מלאה שידרו לנו שנוכל להיות רופאות, אדריכליות, רואות חשבון, עורכות דין ומה לא מבלי לשלם על זה מחיר משפחתי כבד. המציאות כמובן אינה כזאת, אך האג'נדה הפמניסטית עשתה את שלה והיום גם מזכירה בקופת חולים רואה את עצמה אשת קריירה ולוחמת על זכותה לצאת מהבית לעבוד ולא לחזור עד 4 גם כאשר משכורתה לא משתווה למחיר הפעוטון, המחיר הכבד שמשלמות נשים (ובעיקר ילדיהן הפעוטים) מפוצה על ידי הכבוד שמקבלות נשים כשהן יוצאות לעבוד והבוז שרוחשים כולם לנשים שבחרו להישאר בבית ולגדל את ילדיהם הרכים. משפחות כאלה מואשמות בכך שילדיהם יהיו לא חברותיים (כאילו שחובה על ה"עובר" בן השלושה חודשים לקיים חיי חברה פעילים) לא יתפתחו כראוי ומפונקים.
    הילדים האלה שכלואים שעות ארוכות במכלאות המודרניות שמתקראות "פעוטונים: הם ילדים שנלחמים על חייהם וזכויותיהם הבסיסיות של אכילה ושינה בזמן שמתאים להם - כל יום מחדש - חלק מהם נעשה אפאתי (להלן הילדים הטובים ואהובי הגננות שלא עושים צרות) וחלק נעשים אלימים ומתויגים בשלל תיוגים הזוי. הילדים שלי שלא הולכים לבד לגן עד גיל 4 וגם אז חוזרים הביתה כל צהריים, הם הילדים החריגים של המדינה שלנו וההזנחה מגדלת לנו דור של ילדים אלימים בני טובים שגדלו "במוסדות" שעלו להוריהם כסף רב - הם הילדים שהיום מתעללים בחבריהם בפייסבוק בלי טיפת אמפתיה, ואונסים את חברותיהם לכיתה בלי להבין מדוע זה לא בסדר.
    את מחיר ההזנחה הזאת הילדים שלך ושלי הולכים לשלם וזה מפחיד

    השבמחק
  4. ומכיוון שכבר שפכתי מילים רבות כל כך :) משהו לגבי גבולות: אני מאמינה שילדים פעוטים זקוקים לגבולות השרדותיים ותו לא- אך הם זקוקים כל הזמן לתיווך שלנו את העולם, ילדים שלא מקבלים תיווך כזה גדלים או מפוחדים או פורקי עול. בעיניי לכל משפחה צריכים להיות את גבולות המסגרת שלה- טלוויזיה היא לא אם כל רע (הבן שלי למד אנגלית פרפקט מהטלוויזיה) וטיפוס על עצים הוא קצת אובר רייטד - להזכירך בני דורנו שרצו מול הטלוויזיה לא מעט ולא קרה לנו כלום- לא נעשנו פחות חכמים, יצירתיים או יצרניים - ובעיקר את ההורים שלנו זה לא הטריד. בתור מבוגר שחי בבית עם הילדים שלו (שזה לא משהו רגיל במחוזותינו) אני מאמינה שגם לי יש זכויות ולא רק לילדיי כך שאם משהו מטריד אותי בהתנהגותם במרחב הם ייאלצו לכבד את רצונותיי בדיוק כםי שאני מכבדת את שלהם- לא ממקום של אני ההורה ואני אומרת אלא ממקום שוויוני. בתור מישהי שכך גדלה אני יכולה לומר שיש לשוויוניות הרבה יתרונות אבל אצלנו בבית היה מותר לומר הכל לאמא שלי ללא סנקציות ורק כשבגרתי וחשבתי על זה הבנתי שזה היה ממש לא בסדר לדבר אליה ככה - מצד שני בן זוגי שגדל בבית פולני הכי לא שוויוני שיש בו הוא תמיד טועה והמבוגרים תמיד צודקים - היה אומלל. בקיצור, הגבולות הם דבר גמיש וחייב להתאים לבית ולא למה "שצריך" לדעתנו להתקיים בגלל שככה מישהו אמר.
    ושוב, כמובן כל מה שאני כותבת הוא בהנחה שיש לנו משפחה מתפקדת שבה הילדים מכירים את ההורים שלהם ונמצאים איתם זמן "כמות" ולא זמן "איכות"- שם המצב הוא שונה כי חציית גבולות מתורגמת לא נכון (ראה פרופ' רולידר) על ידי ההורים שילדיהם בסה"כ מנסים לקבל מהם תשומת לב חיובית או שלילית

    השבמחק